אני אילה אנג'ל, ראשון לציון

אני אילה אנג'ל, ראשון לציון.
רוצה לספר למדינת ישראל, על מדינה ציונית שמאשפזת אנשים, שלא עשו שום דבר.
ואשר לא פגעו בשום איש במדינת ישראל, אזרחית הארץ, שמיום הולדתה, עשתה
למדינת ישראל בשמירת חוקים, בהתגייסות לצבא(חיילת חיב"ה) נישואין, גירושים,
3 ילדים, שהיום אני סבתא ל-5 נכדים, שאהבה אהבה פטריוטית את מדינת ישראל, וסגדה
לה, כאשר עברה משבר גירושין, כאשר איבדה את אביה(ניצול שואה,פרטיזן) את אחותה רחל
הלר שנרצחה על אדמת ישראל(כאשר עד היום לא נפתרה התעלומה הקשורה לרצח הזה, ואשר
לא יודעים מיהו הרוצח עד היום.
רק לאחר מכות אלו שניחתו עליה, שבאופן הגיוני אולי היתה צריכה לקבל עזרה נפשית
כדי להמשיך לתפקד במדינה, בשפיות של דור שני לשואה. אשר עד היום רוצה לקבל
את התשובה למה אישפזו אותה , אישפוז בכפייה. אשר ימים רבים, שנים רבות,
אין לה תשובה ,ששהתה בבתי חולים לחולי נפש'(כתם לאדם, שהיה מאושפז במדינה)
כאשר היא צועקת בחשאי, כאשר היא בוכה בחשאי, למה זה קרה לי.
שבעקבות האישפוז, נטלו מימנה זכויותיה הטבעיות של אזרחית מדינת ישראל, זכות העבודה להרוויח
בכבוד את משכורתה, זכות בכבוד לגדל את ילדיה, זכות בכבוד שנטלו מימנה את רשיון הנהיגה.
השפלה בבתי חולים לחולי נפש, כאשר אסור לדבר, אסור לצעוק, על אבדן זכויותיה.
כאשר במשך בערך 15 שנה בערך, נמצאת מאחורי הסורגים בביתה שלה, כאשר היא מתחננת למעט יחס
מעט חיים שנטלו מימנה. כאשר ילדיה הובאו לפנימיות. כאשר הוטבעה בה התווית אות קיין.
כאשר חייה לא היו חיים. כי אותם אנשים, חברה ישראלית, דחתה אותה שוב ושוב, לא ניתנה לה
עבודה עד היום, היותה קשורה בתוויות, עלילת דם שנרקמה עליה ועל משפחתה.
כאשר ילדי היו צריכים לבחור לחיות או למות. כי להיות לצידה של אשה ששהתה במוסדות נפש,
הטילו צל כבד גם על ילדיה. כאשר ילדיה היו צריכים לבחור להיות לצידה של אותה אם, או לחיות את חייהם.
כאשר הם הפכו למשפחות, עם ילדים. כאשר הם היו אמורים להמשיך לחיות במדינה. ושוב כאשר הצל של
אמא שהייתה מאושפזת תלוי מעליהם.
ושוב אדם שהחברה הישראלית בודדה אותו מכל העולם.
כאשר אני מנסה להתקדם לבד בחיים, אני בוחרת להיות בסדנאות כדי להכיר את עצמי ולקבל את עצמי.
וכי מה שווים חיי אדם , שמדינה תלתה עליו אות קיין.
זועקת עכשיו את צעקת האנשים שזועקים מבתי החולים לחולי נפש. כאשר החברה נטשה אותם, משפחתם, להיות
בסביבה של אנשים אחרים, אולי חולים. אולי מסיבה אחרת. אבל מה מציעים בתי חולים לחולי נפש היום ואתמול,
כאשר רודפים אחריהם , כמו אחרי ניצולי שואה, להזריק להם את הזריקה המבוקשת, או לדחוף לפיהם של
אותם מטופלים את הכדורים הוורודים. הירוקים. הכחולים.
כאשר הם יוצאים לחיים אזרחיים, את הזלזול, הלעג של ילדים שרודפים בשם הכיף, או מהשפעת הוריהם
על מטופלים שייצאו ממקום זה. כאשר הם בלי עבודה(הרשו לציין את בנק דיסקונט שעבדתי בו(במחלקה המשפטית של הבנק)
על יחס וזלזול עלי, את צחוקם של הפקידים שלעגו לי, כאשר אני בת דור שני לשואה, כאשר קינאו בי על יחס
אוהד של מנהלים כלפי בבנק, על יחס של בנק שזרק אותי , ממקום עבודה, בלי הסבר, כאשר אני לא יכולתי להסביר את
עצמי) יחס של קורבן, שאותו בנק דיסקונט רדף אחרי(כי אולי ידעתי על דברים בבנק זה) כאשר הייתי גם לקוחה של בנק
זה) כאשר מנהלים ופקידים מתנהגים אלי כאזרחית סוג ד'.והיום אני מבקשת מבנק דיסקונט שאוכל לסלוח להם. אבל מה
עם המרירות במשך השנים , על התנהגות מגעילה כלפי, כאשר הם דוחים אותי שוב ושוב.
והרשו לי גם לצעוק את צעקת ניצולי שואה במדינת ישראל, בני דור שני לשואה(ששכחו מהם),
הרשו לי לזעוק את צעקת הסטודנטים, שאני שמחה להיות סטודנטית ברפואה אלטרנטיבית.
כאשר אני מקבלת קיצבה מביטוח לאומי(כי הרי מונחת עלי התווית חולת נפש) כאשר מה אפשר לעשות היום עם סכום
של 2,270 . כאשר אני רוצה ללמוד ולהרוויח את כספי בכבוד.
בכבוד רב, אילה.