אנשים בעלי מוגבליות.

כאשר אני שומעת ברדיו, איך רוצים לעזור לאנשים בעלי מוגבליות, אני מגחכת לי בשקט.

ואולי שמחה לעובדה, שהנה רוצים לעזור, לאנשים שלא יכולים לעזור לעצמם,
כאשר אני מרגישה שהכוונה היא גם בקשר אלי. ואני יושבת בשקט. ניסתי את כוחי ככל
אזרחית פשוטה ואף אירגון בעצם לא מוכן להתחבר אלי ולא לקחת אותי לעבודה.
ואני שואלת, גם אם אני חולת נפש, שרק אמרתי לביטוח לאומי, שאני חושבת שאני מלכה,
ועל זה, הורידו אותי לדרגת הנכות הכי גבוהה במדינה, 70% עד מאה %. כאשר ביקשתי
לעבוד דרך ביטוח לאומי, כאשר אני מבקשת היום מקום בבריאות הנפש, כי החברה הישראלית
לא קיבלה אותי בשום כיוון, כאשר אני רואה את חיי המוחמצים, מושלכים לפח. ואני מתכוונת בעיקר,
לעזור לי לאיזו שהיא חברה(כאשר יש בידי תעודות של מזכירה בכירה, של קלדנות, של הכרת התוכנות,
במחשב, שיש בידי תעודה שאני רפלקסולוגית מוסמכת, ומטפלת הוליסטית. אין מקום בשבילי, מאחר
והרי מודבקת לי למצח התווית שאני חולת נפש, ועוד תוויות שמסכנות את חיי, רצח אופי וכל דבר. אחר.
כאשר אני מורדת לתחתית המדרגה. ומעבירה את חיי מיום ליום. הרי אני דורשת עבודה שתכלכל אותי,
ותפרנס אותי. אבל לא מקבלת שום תיקווה, למעט היום שאני שייכת לסוג של אירגון שנקרא עמיתים,
ועושה בשביל עצמי משהו.
כאשר אני שואלת את עצמי את השאלות האלה, מיהו באמת חולה נפש, או מי הוא בעל המוגבליות בחברה,
כאשר נשיא מדינה אונס, נערות, כאשר השר חוץ שלנו הוא סוג של מאפיונר, כאשר אני תוהה לגבי האוליגרכים,
לגבי הטייקונים, כמה הם שיקרו בחיים שלהם על מנת להתקדם ולהרוויח עוד מיליון.
והאם הדתיים החרדים הם לא חולי נפש, הרי הם מאמינים במשיח , שאולי יקום לתחייה , מעומק האדמה,
כאשר אותם חרדים שמים את כל החיים שלהם לגבי אותה אמונה, ובשביל אותה אמונה, הם מוכנים
להשתחוות לפסלים, ולתמונות, כאשר ראש העיר של בת-ים, הציב באיזור המרכז שלו, תמונה של הרבי מילובביץ,
האם הוא לא חולה נפש, שמצהיר אמירות כאלו וכאלו, ומנחה את כל תושבי המדינה להאמין באותו רבי ז"ל.
כאשר אותם ראשי בנקים מאמינים ברבנים, והולכים כעיוורים לפני ההצהרות שלהם. אבל בתוך תוכם הם משקרים,
לעצמם ולנו. ואני שלא פשעתי ולא חטאתי, ואולי מאחר ואותם גברים, שהייתי איתם בקשר,(כשאני מדברת לפני עשרות שנים)
כי חייתי בהישרדות
בחיים שלי , והם רק צחקו עלי, וטפלו עלי את השקרים שלהם, והיום הם מתחבאים מאחורי השקרים שלהם.
ובנק דיסקונט שחייב לי פיצויים, על פיטורין מעבודה, כאשר מה היא הסיבה, שהם פיטרו אותי, ולא החזירו אותי,
לעבודה, האם יש להם תשובה בשבילי, כאשר אותו סניף דניאל בבת-ים, הפקידות שם קיבלו אותי, בצחוק ובגיחוכים,
אינני יכולה להבליג עוד, על כל משא היסוריים שעברתי וממשיכה לעבור אותו, כאשר בוחנים אותי בזכוכית מגדלת.
האם כאשר ביקשתי פיצויים מבנק, שלא התייחס אלי, שלא נתן לי להמשיך לעבוד, רק בשל שמועות ,שהחברה של הבנק
בנק דיסקונט, שעברו עלי, כי הטביעו בי אות קין, ואני לא ידעתי מה קורה מסביבי, וביקשתי רק להתחבא, ולנסות להבין,
את מה שקורה לי, כי אושפזתי אישפוז כפוי, ולא ידעתי מה עושים עם הדבר הזה, כי ביקשתי להגן על הילדים שלי,
ולהחזיק מעמד בשבילם. כשאני כושלת וממשיכה לכשול. כאשר השמועות הגיעו, או בנק דיסקונט רצה להעביר עלי שמועות
לכל המדינה, כי קיבלתי כדורים, שהשפיעו על כל דרכי, כי פתאום אתה אבוד בעולם, אתה אבוד, כי הרקע שלך בשנים האחרונות, הוא רקע של הליכה וחזרה לבית החולים, וכי פתאום אין לך מה לדבר, מה לומר לעולם, מה לומר לילדים שלך.
ואתה מנסה רק לשרוד בעולם, ואלהים למעלה הוא מקור הביטחון שלך. כי אתה חוזר לשכונה, וכל השכונה כבר יודעת עליך,
הכל. ואתה ממשיך להתבודד ולרצות לשקוע מתחת לשמיכה כי אין לך קשר לעולם, השכונתי, המשפחה ואין לך מה
להשיב על אותם שמועות, כי אתה לא בדיוק יודע מה קורה.ומתחנן רק שיניחו לך, אבל הנער השכונתי, רק מגחך לך וזורק
לך אבנים אל תוך הבית שלך, וכל העולם דומם.
ואני שואלת את בנק דיסקונט, את מנהלי בנק דיסקונט, איפה אתם הייתם ,בזמן שהקהילה של הבנק עשתה לינץ עלי וגם על ילדי,
שלא יכלו , או לא היה להם כח להבין מה קורה מסביבם וגם הם כמוני בחרו בהישרדות, להיות עם החברה הישראלית, ופחות
להיות עם ההורה שלהם. ואני שואלת אותכם מנהלי בנק דיסקונט האם לא מגיעים לי פיצויים, על חיים בפחד, על היותי מקופחת,בלי סיבה מתקבלת על הדעת. על חיים ללא ביטחון כלכלי, עד לאחר שבנק דיסקונט , שילם לי כביכול על היותי,
נכה, שלא יכולה לעבוד. ואני קיבלתי את הכסף ופשוט שתקתי. כי לא יורקים לבאר מימנה אתה שותה מים. אבל בתוך תוכי,
לא השלמתי עם המצב הקיים, וצעקתי וזעקתי, הורידו מימני את התווית הזו, הוציאו אותי מתוך הבור אליו השלכתם אותי.
אבל העולם שתק, גם כאשר שכונה שלמה צחקה עלי, הציקה לי בכל מקום בו הלכתי, גם שעברתי ברחוב יראתי מפני , הנער
בשכונה שרדף אחרי לכל מקום, וירק וקילל אותי. ואני רק בחרתי לחזור הבייתה. אותה שכונה נווה חוף(פאבלו אספניול)
בעיר ראשון לציון.