יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות

שלום לחברי ומי שמכיר אותי והייתי אומרת שלום לעולם, את המשפט הזה
הפיתרון לכל המלחמות מצד כזה או כזה.
וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות
אני פונה לאותם מחבלים מהחמ"ס. בטוח כי עברה עליכם ילדות קשה ,כי לא
קיבלתם חנוך, תרבות, חום ואהבה, עד שהפכתם לשונאי אנשים, כאשר הנקמה
מלווה אותכם לאורך כל הדרך(מנסיוני כמה שאני אשנא אנשים, הדבר יפול עלי כבומרנג,
והייה מיוסרת וכואבת. כי הדבר יחזור אלי בתור שינאה עצמית, אני מאמינה שאנשים
לא הופכים להיות שונאי אדם, כי הם עברו הרבה טראומות בחיים.) עד שאפילו אחיכם
הפלשתינאים,אינכם זוכרים ובזים להם ואין לכם בעייה להרוג בהם,ולהשתמש בהם כסחורה למכירה, כך גם לישראל שכבשה את השטח שלכם, אבל זיכרו שבמלחמות יכולים רק
להפסיד, לכן הגיעה הזמן לחשוב חשיבה חיובית, הטילים שלכם לא מובילים לשום דבר, רק
להרס ולחורבן, לאבדן אנשים, ילדים , נשים וטף.
במקום להניף את דגל המרד, חישבו על שלום, על הילדים שלכם ולהביא לסוף של מלחמות
הדמים . היו שלום.

יום שני, 12 בנובמבר 2012

שלום לכולם.
הבועה שעוטפת את כל מדינת ישראל.

האם אני נשמעת לכם כבדיחה ,
שמעו סיפור במדינת ישראל חייה לה ילדה שמיום שהכירה את עצמה, הייתה
תמיד עצובה, כי אימה לא הייתה לידה, כי היא לא ממש הכירה את אחיותיה, אחיה, שנולד בחלוף השנים. כאשר הגיעה גיל גיוסה לצבא.
אביה ניצול שואה,ז"ל, שרצה בכל מעודו שבנותיו והבן הצעיר שלו, יגיעו למטרה הכי גבוהה, שאני יגיע למקום עבודה הכי טוב, דבר שבעצם נכשל, כי כשהוא רצה, שהבת שלו שזו אני
תגיע למקום עבודה הכי טוב, ולכן היא הגיעה לאיזשהו מקום, וכאשר רצו לפטר אותה ממקום העבודה, אבי הצביע עלי כי כך מגיע לי ואני לא הבנתי, כאשר הגיע זמני לצבא, ורצו לגייס
אותי כנהגת של בוס, הוא עשה איתי סיבובים על אופניים באיזור יפו ביום שישי, כאשר לא
היו רכבים על הכביש, כי הוא רצה שאני יהיה הנהגת הכי טובה בצבא, כמובן שגם נכשלתי במשימה זו, כי לא הרגשתי טוב תחת הביקורת שלו, ועברתי 9 טסטים לפני הגיוס, כאשר אותו מורה נהיגה מעביר אותי משבוע לשבוע ובעצם מכשיל אותי בטסט . ולכן לא הגעתי לגיוס כאשר אני נהגת, אלא כשוטרת חיב"ה. וכך אני גדלה כשאני לא מבינה שום דבר ממה שקורה אותי, ובעצם מרגישה את עצמי כילדה אבודה, כילדה תמה , שלא הסבירו לה אף פעם שום דבר. ובעצם אני ניגשת למורה פרטי , והמורה הזה בוטח בי ואני עוברת טסט בפעם הראשונה.
אבל הרגשת הכישלון מלווה אותי לאורך חיי וכל חיי עד הלום. כאשר אני מעוניינת בזוגיות, ולא יודעת להתנהל בזוגיות,( ואף אחד גם לא אימי ואבי ז"ל)לא מסבירים לי שום דבר, והקשר היחיד שיש לי הוא הקשר עם אלהים שבשמיים. ולא אני שואלת את השאלות,ולא אני מדברת
ומשוחחת עימו, ומקווה מאוד שהוא שומר עלי. ותחושת הכישלון מלווה אותי הלאה והלאה,
כאשר אני מכירה מישהו ואני חושבת שאני רוצה להתחתן, אני לא מסיימת את הצבא, כי אני הולכת להתחתן, ואני נופלת לפח, כאשר הארוס שלי מסרב להתחתן, כי הוא לא רוצה להתחתן איתי כי הוא רוצה את כל הבית לו(דירה שנקנתה על ידו) כאשר המילים של אימי , ואבי לאחר
מכן, שאת לא יוצלחית לשום דבר. כך גם כאשר( אחותי רחל הלר ז"ל), ואני רוצה לחבר זיכרון(מילים לזיכרה) אבי ז"ל, צורח עלי מה את עושה כאן,
אני מתחתנת עם בן זוגי שהיה, וגם פה אבי ז"ל מטיח בי מילים , את תראי שאת עוד תחזרי
אלינו. וכך חיי מתנהלים, כאשר המשפט הזה מלווה אותי, כי אני רוצה להתחתן, כי אני בורחת מהבית הזה, שאפשר היה להגיד עלי שהוא היה הבית הכי קר בעולם, בלי אהבה וחום, תשומת לב, פירגון ותמיכה, כאשר אימי הולכת אחרי אבי, וגם מצידה נושבת "  רוח קרה" ומחפשת בית חם, בית שאני מוצאת אותו בבית של בעלי לעתיד. שם אני מקבלת חום, ארוחה חמה וחום של משפחה, וכל הזמן אני נזכרת במילים של אבי , ומקבלת בן זוג שהמטליות שלו ושל ההורים שלו, היא מנטליות כפרית, פרימטיבית, ואני מנסה לעשות הכל, רק להישאר בנישואין האלה, גם כאשר מתגלה לי הבעל, כאדם עיקש, לא הכי תרבותי לפחות בעיני,ועם מטליות ערבית, לא צברית כמוני. ויום בהיר אחד הוא , כאשר דריכינו לא נפגשות, ואני מנסה אולי קצת לשנות אותו, הוא מטיח בי את המילים, בואי נתגרש, ואני מתחילה להתחנן לפני שלא יעשה כדבר הזה, ואני בוכה ומתחננת כי הוא לוקח את האופנוע שלו ואני רוכבת אחריו בדרך לבית המשפט הרבני וכל הדרך אני נזכרת במילים של אבי ,ומבקשת אותו לא להתגרש. וגם כי אני מאמינה שאני אוהבת אותו, וכך אנו גרים אצל ההורים של הבעל שלי, כאשר אני בהריון ואנו הולכים לגור בדירה לזוגות צעירים. הנישואין לא מתנהלים נכון וכל הזמן יש מריבות ומריבות , ואני כאמור אף אחד לא מלמד אותי שום דבר, ורק התפילות והבקשות שלי בלילה ,אלהים עזור לי להמשיך את חיי. ואני חושבת שאני מאושרת, כי יש לי בעל.וילדים.
נזכרתי בסיפורי זה, ובחיי כאשר אני שומעת את הזמר, ששר את היזהר מימנה, וכאשר אותם זמרים הרוויחו הון על השיר הזה, שהתנגן בכל בית, כך נאמר, ואני ניזכרת, שאני הופכת לאדם מדמות שהייתי קורבן, ומנסה להתעלות על עצמי, וחייה על עקרונות, וחושבת להפוך לאישה חזקה, ששום דבר יותר בעולם לא ישבור אותה, ומתנצחת כלפי כל מי שרוצה לנצח אותה, אבל חייה בתודעה וברגשי נחיתות הכי חזקים, כי אני באמת לא שווה שום דבר, ואני מתחילה בביקורת על כל דבר.וגם כלפי המדינה, כי עוברת טרגדיות בחיים, כי אחרי אחותי ,אבי נפטר.
אבל החיים חזקים מימני, וכאשר אני מתגרשת סוף סוף, עם 2 ילדים ותינוקת, כאשר הגרוש ממשיך לאיים בכל דרך, וקיימת בדיבורים שלו אלימות מילולית, ואינני יכולה יותר להיות איתו.אני עוברת לבית אחר, ומקווה שחיי ישתנו, אך שום דבר לא השתנה, ואני מרגישה שאני נמצאת תחת שמועות , ואני בעצם לא מבינה שום דבר, כי יש לי את ילדי ואני צריכה לדאוג להם ,כי אף אחד לא בדיוק עוזר לי. וכך כאשר אני מכירה אנשים אם זה שאני מחפשת בן זוג, לחיים, שעושים מימני בדיחה. ואני לא בדיוק יודעת מה לעשות, ואין אף אחד שיכול להגיד לי מה לעשות, וכך אני ממשיכה לחיות את חיי, כאשר אני נלחמת בכל דבר, וכל דבר הופך להיות מלחמה בשבילי, גם כאשר אני נלחמת על חיי, על דמותי, על החזקת ילדי, וברבות הימים על השם שלי ועל הכבוד שלי, שנרמס תחת הרדיפה אחרי ועד היום.

יום שני, 6 בפברואר 2012

אנשים בעלי מוגבליות.

כאשר אני שומעת ברדיו, איך רוצים לעזור לאנשים בעלי מוגבליות, אני מגחכת לי בשקט.
ואולי שמחה לעובדה, שהנה רוצים לעזור, לאנשים שלא יכולים לעזור לעצמם,
כאשר אני מרגישה שהכוונה היא גם בקשר אלי. ואני יושבת בשקט. ניסתי את כוחי ככל
אזרחית פשוטה ואף אירגון בעצם לא מוכן להתחבר אלי ולא לקחת אותי לעבודה.
ואני שואלת, גם אם אני חולת נפש, שרק אמרתי לביטוח לאומי, שאני חושבת שאני מלכה,
ועל זה, הורידו אותי לדרגת הנכות הכי גבוהה במדינה, 70% עד מאה %. כאשר ביקשתי
לעבוד דרך ביטוח לאומי, כאשר אני מבקשת היום מקום בבריאות הנפש, כי החברה הישראלית
לא קיבלה אותי בשום כיוון, כאשר אני רואה את חיי המוחמצים, מושלכים לפח. ואני מתכוונת בעיקר,
לעזור לי לאיזו שהיא חברה(כאשר יש בידי תעודות של מזכירה בכירה, של קלדנות, של הכרת התוכנות,
במחשב, שיש בידי תעודה שאני רפלקסולוגית מוסמכת, ומטפלת הוליסטית. אין מקום בשבילי, מאחר
והרי מודבקת לי למצח התווית שאני חולת נפש, ועוד תוויות שמסכנות את חיי, רצח אופי וכל דבר. אחר.
כאשר אני מורדת לתחתית המדרגה. ומעבירה את חיי מיום ליום. הרי אני דורשת עבודה שתכלכל אותי,
ותפרנס אותי. אבל לא מקבלת שום תיקווה, למעט היום שאני שייכת לסוג של אירגון שנקרא עמיתים,
ועושה בשביל עצמי משהו.
כאשר אני שואלת את עצמי את השאלות האלה, מיהו באמת חולה נפש, או מי הוא בעל המוגבליות בחברה,
כאשר נשיא מדינה אונס, נערות, כאשר השר חוץ שלנו הוא סוג של מאפיונר, כאשר אני תוהה לגבי האוליגרכים,
לגבי הטייקונים, כמה הם שיקרו בחיים שלהם על מנת להתקדם ולהרוויח עוד מיליון.
והאם הדתיים החרדים הם לא חולי נפש, הרי הם מאמינים במשיח , שאולי יקום לתחייה , מעומק האדמה,
כאשר אותם חרדים שמים את כל החיים שלהם לגבי אותה אמונה, ובשביל אותה אמונה, הם מוכנים
להשתחוות לפסלים, ולתמונות, כאשר ראש העיר של בת-ים, הציב באיזור המרכז שלו, תמונה של הרבי מילובביץ,
האם הוא לא חולה נפש, שמצהיר אמירות כאלו וכאלו, ומנחה את כל תושבי המדינה להאמין באותו רבי ז"ל.
כאשר אותם ראשי בנקים מאמינים ברבנים, והולכים כעיוורים לפני ההצהרות שלהם. אבל בתוך תוכם הם משקרים,
לעצמם ולנו. ואני שלא פשעתי ולא חטאתי, ואולי מאחר ואותם גברים, שהייתי איתם בקשר,(כשאני מדברת לפני עשרות שנים)
כי חייתי בהישרדות
בחיים שלי , והם רק צחקו עלי, וטפלו עלי את השקרים שלהם, והיום הם מתחבאים מאחורי השקרים שלהם.
ובנק דיסקונט שחייב לי פיצויים, על פיטורין מעבודה, כאשר מה היא הסיבה, שהם פיטרו אותי, ולא החזירו אותי,
לעבודה, האם יש להם תשובה בשבילי, כאשר אותו סניף דניאל בבת-ים, הפקידות שם קיבלו אותי, בצחוק ובגיחוכים,
אינני יכולה להבליג עוד, על כל משא היסוריים שעברתי וממשיכה לעבור אותו, כאשר בוחנים אותי בזכוכית מגדלת.
האם כאשר ביקשתי פיצויים מבנק, שלא התייחס אלי, שלא נתן לי להמשיך לעבוד, רק בשל שמועות ,שהחברה של הבנק
בנק דיסקונט, שעברו עלי, כי הטביעו בי אות קין, ואני לא ידעתי מה קורה מסביבי, וביקשתי רק להתחבא, ולנסות להבין,
את מה שקורה לי, כי אושפזתי אישפוז כפוי, ולא ידעתי מה עושים עם הדבר הזה, כי ביקשתי להגן על הילדים שלי,
ולהחזיק מעמד בשבילם. כשאני כושלת וממשיכה לכשול. כאשר השמועות הגיעו, או בנק דיסקונט רצה להעביר עלי שמועות
לכל המדינה, כי קיבלתי כדורים, שהשפיעו על כל דרכי, כי פתאום אתה אבוד בעולם, אתה אבוד, כי הרקע שלך בשנים האחרונות, הוא רקע של הליכה וחזרה לבית החולים, וכי פתאום אין לך מה לדבר, מה לומר לעולם, מה לומר לילדים שלך.
ואתה מנסה רק לשרוד בעולם, ואלהים למעלה הוא מקור הביטחון שלך. כי אתה חוזר לשכונה, וכל השכונה כבר יודעת עליך,
הכל. ואתה ממשיך להתבודד ולרצות לשקוע מתחת לשמיכה כי אין לך קשר לעולם, השכונתי, המשפחה ואין לך מה
להשיב על אותם שמועות, כי אתה לא בדיוק יודע מה קורה.ומתחנן רק שיניחו לך, אבל הנער השכונתי, רק מגחך לך וזורק
לך אבנים אל תוך הבית שלך, וכל העולם דומם.
ואני שואלת את בנק דיסקונט, את מנהלי בנק דיסקונט, איפה אתם הייתם ,בזמן שהקהילה של הבנק עשתה לינץ עלי וגם על ילדי,
שלא יכלו , או לא היה להם כח להבין מה קורה מסביבם וגם הם כמוני בחרו בהישרדות, להיות עם החברה הישראלית, ופחות
להיות עם ההורה שלהם. ואני שואלת אותכם מנהלי בנק דיסקונט האם לא מגיעים לי פיצויים, על חיים בפחד, על היותי מקופחת,בלי סיבה מתקבלת על הדעת. על חיים ללא ביטחון כלכלי, עד לאחר שבנק דיסקונט , שילם לי כביכול על היותי,
נכה, שלא יכולה לעבוד. ואני קיבלתי את הכסף ופשוט שתקתי. כי לא יורקים לבאר מימנה אתה שותה מים. אבל בתוך תוכי,
לא השלמתי עם המצב הקיים, וצעקתי וזעקתי, הורידו מימני את התווית הזו, הוציאו אותי מתוך הבור אליו השלכתם אותי.
אבל העולם שתק, גם כאשר שכונה שלמה צחקה עלי, הציקה לי בכל מקום בו הלכתי, גם שעברתי ברחוב יראתי מפני , הנער
בשכונה שרדף אחרי לכל מקום, וירק וקילל אותי. ואני רק בחרתי לחזור הבייתה. אותה שכונה נווה חוף(פאבלו אספניול)
בעיר ראשון לציון.

יום ראשון, 1 בינואר 2012

בדמי חייתם

בדמי חייתם, כאשר אני רואה כיצד חלפו להם חיי, בלעג, ברדיפה, בקיפוח, בהתעללות
כאשר אני נמצאת עדיין באותו מקום, ולא התקדמתי לשום מקום.
מקבלת את הקיצבה האומללה של ביטוח לאומי, אשר מישהו יגיד לי,
איך אפשר לחיות על סך של 2,356. כאשר אני קוראת מפה לאזרחי המדינה
הזאת , להפיל את המוסד הנקרא ביטוח לאומי, ולבנות מוסד, הקורא לרווחת
אזרחי המדינה, לרווחה בפרנסה, בכלכלה , בהורדת מיסים, להטיב עם החלשים
בחברה. לקצץ בשכר הבכירים. להטיל מיסים גבוהיים על טייקונים שבעצם חיים
על חשבון הציבור, כי המדינה היום שייכת להם. כאשר ההתעללות בחיי, לא מפסיקה,
כאשר ילדי ניזונים משמועות של החברה הישראלית, ולא יודעים איך להתנהג איתי,
דבר המלווה בהטחת כעסים, עלי, על הפעילות שלי, ועל ההתנהלות שלי בכל שטחי החיים.
כאשר מוסדות וחברות, עדיין חושבות שהם יכולות לצחוק עלי.
כאשר עדיין הדלתות לא נפתחו בפני, ואני מוכרת כנכה נפשית, משוגעת, חולת נפש,
ועוד כהנה וכהנה, כאשר בשכונה שלי, ילדים ונער עדיין מתריסים כנגדי, כאשר הבניין בו
אני גרה והגינה של הבניין, עדיין מלוכלת, ומטונפת, מדיירים שרוצים לקבע את הליכלוך במקום,
על מנת להסתיר את הזהות שלהם. כאשר בנק דיסקונט, שכונת נווה חוף בעיר ראשון לציון,
לא משלמים לי פיצויים, על כל המרדף אחריי בכל מקום, וכאשר היחס אלי, הוא עדיין מבזה
ואנשים מכנים אותי בכל מיני כינויים.
כאשר אני מרגישה מסורסת בנפשי, בגופי , ובליבי,
כאשר אני לא מצליחה להגיע לזוגיות , ואני צועקת די, עיזבו אותי לנפשי, הפסיקו את
הרדיפה אחרי ובעצם גם אחרי ילדי.
כאשר אני רואה שהבורסה מרימה ראש, ואז אני אומרת, שוב הכשילו אותי.
כאשר בכל מקום גברים ונשים עושים לי תנועות מגונות.
כאשר אני רוצה היום להגיע לפוליטיקה, ואנשים ממשיכים לצחוק עלי,
כאשר אני רוצה היום לשנות את השיטה, ובאמצעות המפלגה שתקום להפיל את הממסד השולט בנו
בדיקטטורה.
כאשר המשפחה שלי, אחותי ואחי, ואחרים לא מתייחסים לי כאל בת משפחה, אלא כאל זרה.
אני אומרת בדמי חייתם.
הצביעו למען מפלגה ברית עולם, למען שינוי שיטת הבחירות, למען לקצץ במפלגות קיימות.
וכאשר כל מפלגה צריכה לטפל בנקודתית בנושא אחד או שניים,
אני שוב אומרת בדמי את חייה "מדינת ישראל"